1. בפניי ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית תל אביב (להלן: "
ועדת הערר") מיום 6.6.11, ולפיה נדחה ערר שהגישה המערערת בעניין חיובי ארנונה המוטלים עליה החל מיום 1.10.09 בגין הנכס שבבעלותה - בית בן 3 מפלסים ברח' פנחס רוזן 40 (להלן: "
הנכס" או "
הבית").
בהסתמך על מדידה שערך המשיב, נקבע על ידו כי שטח הבית לצרכי חיוב בארנונה הוא 723 מ"ר. השגה שהגישה המערערת על קביעה זו, נדחתה על ידי המשיב, ועל החלטת המשיב הוגש ערר.
במסגרת הערר, טענה המערערת כי המשיב טעה ביישום הוראות צו הארנונה בכך שחייבה שלא כדין בגין שטח של 15 מ"ר המשמש כמקלט ובגין שטח של 229 מ"ר המהווה חצר פתוחה שאינה מקורה. המערערת טענה כי שטחים אלו אינם ברי חיוב ולפיכך יש להפחית שטח של 244 מ"ר מהחיוב המוטל עליה, לחייב את הנכס לפי שטח של 479 מ"ר בלבד ולזכותה בהתאם.
2. יצויין, כי בדיון ההוכחות בפני ועדת הערר מיום 23.11.10 הודיע ב"כ המערערת כי השטח שבמחלוקת עומד על 223 מ"ר בלבד (להלן: "
השטח שבמחלוקת").
כמו כן, עניינו של הערעור שבפניי הוא סיווג
שטח החצר בלבד
(
208 מ"ר - א.כ.), מתוך השטח שבמחלוקת, שכן המערערת ציינה כי חזרה בה מטענתה בעניין שטח המקלט (ס' 16 להודעת הערעור).
כעולה מן ההחלטה נשוא הערעור, השטח שבמחלוקת הינו מרוצף בריצוף של קבע, ואין המדובר בשטח אדמה או גן. ניתן לצאת אליו ישירות מסלון הבית, ומוצבים עליו רהיטים ומתקנים שונים לבילוי ופנאי כגון מתקן לברביקיו, ג'קוזי ובריכת שחיה.
השאלה שבמחלוקת היא, האם שטח המחלוקת מהווה "מרפסת גן" כטענת המשיב, אשר אז הינו בר חיוב בארנונה; או שמא מדובר ב"חצר", כשיטת המערערת, אשר אז הוא פטור מארנונה.
3.
החלטת ועדת הערר
סעיף 1.3.1 ב לצו הארנונה של עיריית ת"א קובע:
"
בשטח הבניין נכלל כל השטח שבתוך יחידת הבניין, לרבות יציע וכל שטח מקורה אחר וכן
מרפסות, סככות ובריכת שחיה" (ההדגשה אינה במקור- א.כ).
צו הארנונה אינו כולל הגדרה של המונח "מרפסת גן", אלא רק קובע בסעיף 1.3.1 יב כדלקמן: "
מרפסת גן - תחוייב במלואה במידה והינה מקורה או בעלת מעקה או קיר בשלושה צדדים של היקפה".
ועדת הערר ציינה בהחלטתה כי השטח שבמחלוקת אכן מוקף בשלושה קירות, ולפיכך, ככל שייקבע על ידה שמדובר ב"מרפסת גן", הרי שהשטח יהיה בר חיוב.
המערערת טענה כי הואיל ושטח מרפסות מובא בחשבון אחוזי הבנייה המותרים בנכס ואף מחייב היתר בניה, הרי שהעובדה כי השטח שבמחלוקת אינו נכלל באחוזי הבניה המותרים ואף לא ניתן היתר בגינו, מלמדת כי לא מדובר במרפסת כטענת המשיב.
ועדת הערר לא קיבלה את פרשנותה הנ"ל של המערערת. הוועדה סברה כי אין להיזקק להוראות דיני התכנון והבניה לצורך פרשנות מונח זה, המופיע בצו הארנונה, והעובדה כי השטח שבמחלוקת אינו חלק מאחוזי הבניה המותרים בנכס על פי דיני התכנון והבניה אינה מעלה ואינה מורידה. ארנונה משולמת עבור שימוש שנעשה, בין אם מדובר בשטח שנכלל באחוזי הבנייה ובין אם לאו.
בהיעדר הגדרה מפורשת בצו הארנונה, פירשה הוועדה את המונח "מרפסת גן" לפי המשמעות הרגילה שמייחסים לו בני אדם (והסתמכה בעניין זה על עמ"נ 280/06
עיריית ת"א נ' מספרת אמיר אליה
).
מרפסת גן במשמעותה הרגילה, כך קבעה הוועדה, היא "
שטח מרוצף, הבנוי כהמשך ישיר של רצפת פנים הבית, ומהווה, הלכה למעשה, חלק מהגן. במילים אחרות, לא כל שטח מרוצף בגן מהווה מרפסת גן, אלא רק כזה שיש מעבר ישיר ורציף בינו ובין פנים הבית. מבחינה פונקציונאלית, מדובר בשטח שמשמש לפעילויות האופייניות למרפסת ולחצר גם יחד".
הוועדה הגיעה למסקנה כי חלקו הארי של השטח שבמחלוקת, המכונה על ידי המערערת "חצר", אכן ממלא אחר הדרישות הנ"ל לשם הגדרתו כמרפסת גן.
יחד עם זאת, הוועדה פטרה מחיוב ארנונה שטח של דשא סינתטי - 36.2 מ"ר, המצוי בשולי מרפסת הגן, היות שהוא אינו מרוצף ומהווה חצר לכל דבר.
שטח נוסף אותו הפחיתה ועדת הערר מן החיוב הוא חלק משטח המבואה לבית - 15.76 מ"ר. שטח זה "
אמנם מרוצף, אך הוא אינו מקורה, ומכיוון שאינו בתוך יחידת הבניין ומכיוון שאין לו שימוש פונקציונאלי כמרפסת (בפועל או בכח) - לא ניתן לחייבו" (סעיף 16 להחלטה).